מכרזים סולאריים ומירוץ לתחתית – מכרז האגירה כסמן לבעיות בשוק הפרויקטים הסולארים

סקטור האנרגיה המתחדשת הוא אחד מאפיקי ההשקעה המוצלחים ביותר בשנה האחרונה. בזמן שהבורסה בישראל נפגעה מנזקי הקורונה יזמיות האנרגיה המתחדשת כמו אנלייט, אנרג'יקס, דוראל ואלומיי הציגו תשואות של בין 50% ל-150% בחודשים האחרונים.

המשקיעים הנלהבים נוטים להסתמך, בין השאר, על המכרזים הרבים המוכרזים בתקופה האחרונה ועל היעד המוכרז של משרד האנרגיה להגיע ל-30% מייצור החשמל באנרגיה מתחדשת, פי שלושה מהמצב כיום. אכן, נראה כי לפנינו עשור בו נראה הרבה מאוד פרויקטים סולאריים גדולים יוצאים לפועל, אך האם זו בשורה טובה ליזמיות? לא בהכרח. הסיבה לכך היא שמאפייניו של ענף ייזום הפרויקטים הסולאריים מובילים בסבירות גבוהה לדינמיקה עסקית בעייתית.

אז מהם אותם מאפיינים בעייתיים בענף היזמות הסולארית? ראשית, יש לנו מוצר אחיד. בענף הסולארי אין הבדל ממשי בין הפאנלים או יכולת ההתקנה של יזמת אחת למתחרותיה מלבד יתרונות מסוימים לגודל בעלות ההתקנה ובעלות החוב.

 שנית, בשוק החשמל הסולארי קיים מונופסון –מספר רב של יצרנים מול רוכש גדול אחד – רשות החשמל. רשות החשמל עורכת מכרזים בהם היזמיות השונות מתחרות זו מול זו על מי תציע את המחיר הזול ביותר. במצב זה הכוח נשמר בצד הביקוש, מה שדוחף את המחיר ואת תנאי המכרז לרעת היזמים.

נקודה נוספת עלולה להיראות בתחילה כיתרון אך היא גם חיסרון משמעותי –אנלייט, סולגרין, דוראל ושאר היזמיות גייסו בשנים האחרונות מיליארדי שקלים רבים – כסף שהמשקיעים מצפים שיושקע בפרויקטים סולאריים. החברות הגדולות בענף גם הן מוערכות במיליארדים רבים כל אחת. מצב זה מחייב את החברות להוכיח שיש להן מה לעשות עם הכסף ושהן מסוגלות להצדיק את שווין – והן עושות זאת על ידי זכיה במכרזים. החברות מתחרות זו בזו למי יש יותר זכיות, פרויקטים ומגה-וואטים, ויתכן שבמקרים מסוימים, כמו המכרז שנדבר עליו בהמשך, הזכיה חשובה להן אפילו יותר מהמחיר.

נקודה אחרונה שמוסיפה לבעייתיות בשוק הסולארי היא אופי המכרזים, מחיר המכרז נקבע על פי המחיר הגבוה ביותר מתוך המחירים הנמוכים ביותר שזכו. כלומר, במכרז של 20 מגה וואט בו הוגשו הצעות ל-10 מגה וואט ב-10 אג', עוד 10 מגה וואט -20 אג' ועוד 10 מגה וואט ב-30 אג', הזוכים יהיו שני המציעים הראשונים לפי מחיר של 20 אגורות – המחיר הגבוה ביותר בקבוצה שזכתה. כלומר, אם אתה רוצה לזכות במכרז– אתה יכול להציע מחיר נמוך באופן לא כלכלי מתוך הנחה ששאר השחקנים יפעלו באחריות ויציעו מחיר כלכלי. כך, תזכה בוודאות והמחיר שתשלם יהיה מחיר כלכלי– אך מה קורה כשיותר מדיי שחקנים רוצים לזכות בכל מחיר ואין מספיק 'מבוגרים אחראיים'? כולם מפסידים.

נקודות אלה יחד גורמות לדינמיקה ענפית צפויה מראש של מירוץ לתחתית – ההצעות במכרז נקבעות לא לפי שיקולי רווחיות, אלא כדי לזכות. במקום להתחרות ביצירת רווחיות החברות למעשה מתחרות במי מסוגלת לחיות עם תשואה יותר נמוכה באמצעות חוב זול וגיוסי הון.

כדי לראות את הדינמיקה הזו בפעולה ניתן לבחון את אולי המכרז הבולט ביותר בתחום הסולארי בשנים האחרונות – מכרז 'הסולארי פלוס אגירה' הראשון בישראל. 

מכרז האגירה הגדול

במהלך יולי 2020 נסגר המכרז הראשון מסוגו בישראל – מכרז של 168 מגה-וואט-שעה ל-23 שנים ליצור חשמל סולארי בשילוב אגירה ל-4 שעות. על פי פרסומי רשות החשמל למכרז ניגשו 16 גופים ומתוכם זכו 3 בלבד, כשהזוכה הגדולה– דוראל-  זכתה ב-60% מהמכסה כולה.

לפני שנתעמק בפרטים שווה לציין שבמסמך מאוגוסט 2020 סקר משרד האנרגיה את שוק אגירת החשמל. כחלק מהניתוח, פרסם משרד האנרגיה את תחזית העלויות שלו לקוט"ש לסולארי ואגירה בהתאם לשנת הקמת המתקן – מ-2020 ועד 2030. על פי התחזית, העלות ליזם לקוט"ש צפויה לעמוד על 23 אג' בשנת 2020 ולרדת משנה לשנה, עם ירידת מחירי הציוד והסוללות, עד ל-16 אג' ב-2030.

מוזמנים לעיין בדוח המלא כאן:

ובכן, המחיר שנקבע במכרז האגירה הוא 19.9 אג',עם 37 חודשים להקמת הפרויקט ממועד הזכייה במכרז. כלומר, כדי להרוויח אפילו עשירית אגורה מהפרויקט העלות הממוצעת של ההקמה מ-2020 ועד 2023 צריך להיות נמוך מהמחיר הצפוי ב-2023, וזה עוד בפרויקט ראשון מסוגו וללא ניסיון קודם! האם ישנו ענף אחר בו היו משקיעים נוהרים להשקיע בו תמחור ה'מוצר' הוא כמעט בוודאות הפסדי?

יש לומר שהניתוח של משרד האנרגיה אינו כולל פירוט נרחב אודות אופן החישוב של העלות לקוט"ש, אך גם בהשוואה עולמית מחיר הזכיה נראה חריג. לצורך הדוגמה, ממש בשבוע האחרון פורסם כי הזוכה במכרז דומה בהוואי ל-25 שנה של 60 מגה-וואט פלוס ארבע שעות אגירה תקבל תעריף של 12 סנט, כלומר 40 אג' לקוט"ש.

למעשה, לי נראה שהתחזית של משרד האנרגיה אופטימית מדיי ואינה מתחשבת בבעיות ידועות בסוללות כגון אובדן קיבולת, לא כל שכן בבעיות שאינן ידועות בשוק החדש הזה. כך, כחלק מתנאי המכרז התחייבו הזוכות לאחוז נצילות של לפחות 87% במתקן האגירה, אלא כפי שכל אחד מאיתנו מרגיש בסמארטפון שבכיס, אובדן הסוללה במשך שנתיים, לא כל שכן 10 שנים, הוא הרבה יותר מ-13%. מוזמנים לעיין במכרז כאן:

למעשה, גם בטמפרטורה של 25 מעלות צלזיוס סוללת ליתיום-יון יכולה לאבד 20% מהקיבולת שלה בשנה, ובטמפרטורה של 40 מעלות צלזיוס – עד 35% בשנה. ראו בנוסף כאן או במקורות אליהם מפנים כאן.

היות והמתקנים מותקנים באזורים שופעי שמש ואף מדבריים, והיות והסוללות מוצבות אחת ליד השניה ויוצרות חום –אז כדי לשמור על ניצולת של 87% במתקן האגירה יהיו צריכות הזוכות לדאוג לאחסון הסוללות במתקן ממוזג 24/7, מה שיוסיף לעלויות, וגם במקרה זה יהיה עליהן להוסיף או להחליף סוללות לעתים קרובות במשך כל תקופת המכרז – 23 שנים, לא כל שכן עם טעינה ופריקה יום-יומיים! האם עלות זו באה לידי ביטוי בהצעות במכרז או אפילו בתחזיות של משרד האנרגיה? אני בספק, וזו רק בעיה אחת מני רבות שעשויות לעלות במסגרת הפרויקט החדשני הזה.

מהדיווחים של החברות הזוכות ניתן ללמוד כי אנלייט, תמחרה את העלות הצפויה ברף הנמוך ביותר, כ-3.3 מיליון ש"ח למגה מותקן (עלות השקעה של כ-435 מיליון ש"ח בממוצע עבור הספק מותקן של 130 מגה), זאת אל מול אלומיי שצופה כי עלות השקעה תסתכם ב-4 מיליון ש"ח למגה מותקן (השקעה של 160 מיליון ש"ח עבור הספק מותקן של 40 מגה) – פער של 21% (!). הפער מתחדד בשים לב לאמירה שכללה אנלייט בדיווח למשקיעים, לפיה תמחור הפרוייקטים נשען על תזרים של 30 שנים "לכל הפחות" (כאשר תקופת ההסדרה של המכרז עומדת על 23 שנים בלבד). העובדה שאנלייט בחרה לציין זאת במסגרת הדיווח למשקיעים, עלולה להצביע על חוסר הנוחות שחשה ביחס לכלכליות הפרוייקט תחת התעריף הזוכה. יש לצין כי בתחום הפעילות של האנרגיה המתחדשת, החברות יודעות להשיג מימונים גבוהים במיוחד (80%-90). שיעור מינוף כזה לא יכול להיווצר בעולם בו הפרוייקט מתבסס על תזרים שאינו חוסה תחת תקופת ההסדרה – דבר שיביא לפגיעה משמעותית בתשואה על ההון למשקיעים. 

בהקשר הזה, יש לציין כי דוראל לא סיפקה נתונים אודות סך ההשקעות הצפויות במסגרת זכייתה, זאת חרף המהותיות של נתון זה למשקיעים. בסופו של יום היא זכתה ב-60% מהמכסה (!). ככל ועלות ההשקעה הצפויה שלה נמצא בטווח שבין אנלייט לאלומיי, הרי שהיא נעה בין חוסר היכולת להשיג מינוף נורמטיבי ועד לבניית פרוייקטים לא כלכליים.

כדי להבין עד כמה חסר דיווח מפורט של דוראל – הונה העצמי של דוראל עומד נכון לסוף יוני על 215 מיליון ₪ בלבד, בעוד ההשקעות הצפויות בפרויקט זה בלבד נע בין 700 מיליון ש"ח (אם היא יעילה כמו אנלייט) ל-900 מיליון ₪ (אם היא יעילה כמו אלומיי). מהיכן היא מתכננת לגייס את הכסף?

אז אמנם דוראל לא נתנה דיווח מפורט אודות ההשקעות הצפויות בפרויקט, ומהיכן היא מתכננת להשיג את הכסף, אך לגמרי במקרה, כחודש לאחר שפורסמה זכייתה של דוראל, החליטו בעלי השליטה בדוראל למכור מניות בכ-55 מיליון ₪ בהצעת מכר לציבור, והציבור נענה להצעה בשמחה. אלא שעולה השאלה – ככל ודוראל הקטנה שזכתה במרבית המכרז העצום פספסה 'בכמה אגורות' בתמחור מכרז עצום בתחום שמעולם לא עסקה בו, מי יישא בשכר הלימוד? ככל הפרויקט הדגל הענק שלה יתברר כהפסדי, מהיכן המשקיעים שמתמחרים את דוראל בכ-1.8 מיליארד על הון עצמי של כ-200 מיליון יקבלו את כספם, לא כל שכן תשואה כלשהי?

דרוש – מבוגר אחראי

על אף שנדמה שזכיות במחירים נמוכים טובות למשק החשמל, לדעתי זכיות הפסדיות במכרזים שכאלה אינה טובה לאף אחד בטווח הארוך. היא בוודאי לא טובה ליזמיות ולמשקיעים שבהם, אך היא גם לא טובה למשק ולמערכת החשמל. כאשר הדרך היחידה של יזם להרוויח בפרויקט, אפילו לפי הניתוח של רשות החשמל עצמה, הוא לחתוך פינות – ניתן לצפות שזה בדיוק מה שיקרה. אז מה הפתרון? האם יש לקבוע מחיר מינימום במכרז? או שהחברות עצמן צריכות לקחת אחריות בעצמן ולהציע מחירים ריאליים, מה שסביר שיעורר את חמתה של עו"ד מיכל הלפרין?  קשה לומר.

בכל אופן, ככל והזכיות ימשיכו להיות בתשואה אפסית במקרה הטוב, ושלילית בשאר המקרים, המשקיעים, שמתמחרים את החברות במיליארדים, יתעוררו וההשקעה באנרגיה מתחדשת תיפגע אנושות, אך לפחות בינתיים – המשקיעים נלחמים על הזכות לשלם את החשבון.

לכותב אין עניין בניירות המוזכרים בכתבה

התוכן כפוף למדיניות הגילוי הנאות וזכויות היוצרים של האתר.

Print Friendly, PDF & Email
גלילה למעלה